השופטת יעל ייטב מבית המשפט המחוזי בבאר שבע דחתה ערעור של חברת קבלנות על שומת מע״מ, בפסק דין שדווח ב-24 באוקטובר 2026. החברה ביצעה עבודות שלד וגמר במלון באילת והוציאה עליהן חשבוניות בלי מע״מ, כאילו היא תושבת אזור הסחר החופשי. מנהל מע״מ אילת חייב אותה במע״מ מלא, ובית המשפט אישר את השומה. החברה תשלם למנהל גם 50 אלף שקל הוצאות, בתוך 30 יום.
מי שנפגע מפסק הדין הזה הם בעיקר עסקים שרשומים מחוץ לאילת ועובדים שם, או שמתכננים להעביר את הפעילות לעיר. הפטור ממע״מ באילת לא נקבע לפי המקום שבו נעשתה העבודה. הוא נקבע לפי המקום שבו העסק קיים ורשום.
רשומה בירושלים, עובדת באילת
החברה רשומה בפנקס הקבלנים בסיווג ג'5. במסגרת הסכם עם תושב אילת, שהחזיק בחברה שבנתה את המלון, הוא התחייב להזרים לחברה 2 מיליון שקל בתוספת מע״מ כדי לכסות את החובות שלה, וקיבל אופציה לקנות את המניות שלה ב-800 אלף שקל נוספים.
כשבוע אחרי ההסכם יצאה החברה מאיחוד עוסקים שהייתה חברה בו שנים, ונרשמה כעוסק מורשה עצמאי במשרד מע״מ ירושלים. לא באילת. בביקורת שנערכה על ספרי החברה, שכיסתה כשנה אחת, התגלה שהיא מדווחת על עסקאות פטורות ובמקביל מקזזת מס תשומות. רק אחרי שהביקורת התחילה הועבר התיק למשרד האזורי באילת.
החברה טענה שאי הרישום באילת היה כשל טכני, שתוקן ברגע שהתגלה. לדבריה, כל ההכנסות שלה הגיעו מהמלון באילת, והחברה שבנתה אותו פועלת רק בעיר. מנהל מע״מ השיב שמדובר בהתנהלות עסקית מודעת. הוא הצביע על בעל מניות שאינו תושב אילת, ועל משרד, רואה חשבון וחשבון בנק מחוץ לעיר.
התנאים שבית המשפט דרש
השופטת הסתמכה על הלכת ישראייר. לפיה, חברה נחשבת תושבת אילת רק אם יש לה עסק בעיר, היא רשומה כעוסק במשרד מע״מ האזורי באילת, והיא עומדת בתנאים שבתקנות. את תנאי הרישום הגדירה השופטת "תנאי קונסטיטוטיבי", כלומר תנאי סף שבלעדיו אין פטור.
לגבי העסק בעיר, נקבע שהחברה לא הוכיחה שהיה לה עסק באילת בתקופת השומה. השופטת כתבה שהפקת הכנסה באילת או מתן שירות בה אינם מספיקים. בביקור במקום לא נמצא משרד של החברה. לחברה היו שני עובדים, ואף אחד מהם לא היה מעורב בפעילות באילת. את ענייני החברה מול הרשויות ניהל בעל המניות, שאינו תושב העיר.
השופטת לא קיבלה גם את הטענה שהרישום יכול לחול למפרע. לפי פסק הדין, הכלל הוא שאין רישום רטרואקטיבי, כי רישום כזה מונע פיקוח בזמן אמת ופותח פתח לכך שההטבה תזלוג למי שאינו זכאי לה. השופטת ציינה שסביר להניח שהחברה קיבלה ייעוץ לשנות את הרישום שלה, ולא שללה שגם שיקולים עסקיים, כמו הסיווג בפנקס הקבלנים, עמדו מאחורי ההחלטה.
תעודת עוסק מורשה לא מוכיחה רישום באילת
אחרי שהתיק עבר לאילת קיבלה החברה תעודת עוסק מורשה חדשה. התאריך שהופיע בה היה מועד פתיחת התיק בירושלים, והחברה טענה שזו הוכחה לכך שנרשמה באילת למפרע.
בכיר במשרד מע״מ אילת העיד שהתעודה היא טופס אחיד בכל המשרדים האזוריים, והתאריך שבה הוא מועד הרישום הראשון של העסק במערכת המע״מ, לא מועד ההעברה. השופטת קיבלה את ההסבר. היא הודתה שהתעודה עלולה להטעות, אבל קבעה שבמקרה הזה לא הייתה טעות: החברה מעולם לא ביקשה במפורש להירשם באילת מאותו תאריך, ולא שינתה את מצבה לרעה בגלל התעודה. השופטת הוסיפה שאילו רישום למפרע היה מאושר, היה צפוי להופיע לצידו החלטה מנומקת ושומה מתוקנת, ושני אלה לא קרו.
המסלול לקבלנים מחוץ לעיר
תקנה 20א בתקנות אזור הסחר החופשי מאפשרת לנותן שירות שאינו תושב אילת, ובעל מומחיות שנדרשת בעיר, בעיקר בעבודות שקשורות לבתי מלון, לעבוד שם בשיעור מע״מ אפס, כך שהוא עדיין מקזז את מס התשומות. השופטת קבעה שהתקנה לא חלה על החברה. ההסדר שלה דומה לזה של כל קבלן רשום מחוץ לאילת, וקבלן כזה לא מקבל את ההטבה. מטרת ההטבה, לפי פסק הדין, היא למנוע תחרות של קבלנים מחוץ לעיר בקבלנים המקומיים.
גם התנאים הנוספים של התקנה לא התקיימו. החברה לא מינתה מורשה תושב אילת, ולא ניהלה ספרים נפרדים לפעילות באילת.
למי שמספק שירות לעסק באילת
קבלן, נותן שירות או ספק שרשום מחוץ לאילת צריך להוציא חשבונית מס עם מע״מ מלא גם על עבודה שמתבצעת כולה בעיר, אלא אם הוא עומד בתנאי הפטור. עסק שבאמת עובר לאילת צריך משרד ופעילות בעיר, ורישום במשרד מע״מ אילת לפני שהוא מוציא את החשבונית הפטורה הראשונה. העברת תיק אחרי שביקורת כבר התחילה לא מכשירה את החשבוניות שקדמו לה.
מי שעובד באילת דרך תקנה 20א צריך מורשה שהוא תושב העיר וספרים נפרדים לפעילות שם, ובית המשפט בדק את שני התנאים בנפרד. חשבונית שיצאה בלי מע״מ בלי זכאות חוזרת אל העסק כשומה, כמו שקרה לחברה הזו.