חברת עבודות עפר ותשתיות כבישים העסיקה עשרות עובדים, ונתנה להם לנסוע ברכבי החברה מאתר העבודה הביתה ובבוקר בחזרה. שווי שימוש היא זקפה רק למנהלים. בביקורת על השנים 2018 עד 2021 פקיד שומה אזור השרון הוציא לה שומה בצו על כל שאר העובדים. ב-10 בנובמבר 2026 בית המשפט המחוזי מרכז-לוד דחה את הערעור שלה, וחייב אותה ב-40 אלף שקל הוצאות.
פסק הדין של השופט שמואל בורנשטין לא מחדש הלכה. הוא כן מראה, צעד אחר צעד, אילו טענות לא עוזרות למעסיק שמשאיר רכבים אצל העובדים.
איסור בכתב ומכשיר מעקב לא הספיקו
החברה הסבירה שאתרי העבודה מרוחקים ואין אליהם תחבורה ציבורית. חלק מהעובדים גרים ביישובי הפזורה הבדואית, ולכן אי אפשר לארגן הסעה מרוכזת. לטענתה העובדים קיבלו הוראה לא להשתמש ברכב לצרכים פרטיים, ובכל רכב הותקן איתוראן שמתריע על תזוזה בסוף השבוע. מבחינתה זה שקול לרכב שחונה בחצר החברה.
בית המשפט חזר לסעיף 2(2) לפקודת מס הכנסה. הכנסת עבודה כוללת את שווי השימוש ברכב "שהועמד לרשותו של העובד". המבחן הוא העמדת הרכב לרשות העובד, ותו לא. לא משנה אם העובד נסע נסיעות פרטיות, כמה נסע, ואם לא נסע, אם זה מרצונו או בגלל איסור של המעסיק.
השופט נשען על פסק הדין של בית המשפט העליון בעניין אור-זך משנת 2019. שם משרד עורכי דין ביקש לחשב את המס לפי מערכת ממוחשבת ברכבים שהפרידה בין נסיעות פרטיות לעסקיות. העליון קבע שהנוסחה בתקנות מחייבת ואין לסטות ממנה, גם כשנתוני השימוש בפועל מראים סכום נמוך יותר.
מתי רכב נחשב תפעולי
תקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב) מוציאות מהחיוב רכב תפעולי. אחת החלופות בהגדרה היא רכב שלא הועמד לרשות עובד, משמש רק את העסק, ובתום שעות העבודה לא יוצא ממקום העיסוק. בית המשפט קבע שעצם הנסיעה הביתה מספיקה כדי שהרכב לא ייחשב תפעולי. המרחק של מאות קילומטרים בין בתי העובדים לחניון החברה לא שינה את התוצאה.
גם הראיות שהחברה כן הציגה היו חלשות. לא הוגשו דוחות איתוראן, לא הוגשו התראות, לא הוצגו צעדים נגד עובדים שהפרו את ההוראה, ולא הוצג אפילו מסמך אחד עם האיסור עצמו. השופט הדגיש שגם ראיות כאלה לא היו משנות את ההכרעה, בגלל ההלכה של העליון.
22 שנים בלי דרישה הן לא הגנה
החברה טענה שמאז 1999 היא לא זקפה שווי שימוש לעובדים, דוחותיה אושרו, ואיש לא העיר לה. בית המשפט דחה את טענת ההסתמכות: כל שנת מס עומדת בפני עצמה, ורשות המסים רשאית לשנות עמדה. העובדה שעד עכשיו איש לא דרש לא יוצרת זכות להמשיך כך.
עוד שתי נקודות עלו בפסק הדין. כשאין רישום מסודר של איזה רכב צמוד לאיזה עובד, פקיד השומה ייחס את הרכבים לעובדים לפי השכר, מהגבוה ביותר כלפי מטה, כל אחד לפי מדרגת המס השולית שלו. ואחרי ההשגה הוא הגדיל את השומה, כי נמצאו רכבים נוספים ונוספו ריבית והפרשי הצמדה. סעיף 152(ב) לפקודה מתיר לו לעשות זאת.
מה מעסיק עם רכבי עבודה בודק עכשיו
| המצב | מה נקבע |
|---|---|
| העובד נוסע ברכב הביתה בסוף היום | הרכב הועמד לרשותו, וחל שווי שימוש לפי התקנות |
| יש איסור על שימוש פרטי ומכשיר מעקב | לא פוטר מהחיוב |
| הרכב נשאר בחצר העסק אחרי שעות העבודה | יכול להיחשב רכב תפעולי, אם מתקיימים שאר התנאים |
| אין רישום של הצמדת רכב לעובד | פקיד השומה מייחס לפי השכר, מהגבוה למטה |
| שנים בלי הערה מרשות המסים | לא יוצר הגנה לשנים הבאות |
מעסיק קטן, קבלן, חברת התקנות או משרד טכנאים שהעובדים שלו לוקחים טנדר הביתה, צריך להוסיף את שווי השימוש לתלוש השכר של כל עובד כזה ולנכות עליו מס. החלופה היחידה שבית המשפט השאיר פתוחה היא שהרכב יחזור לעסק בסוף כל יום. רישום מסודר של כל רכב והעובד שאליו הוא צמוד חוסך את הייחוס לפי השכר הגבוה ביותר.
לעובדים שגרים ביישובים המזכים בהטבת מס בזכות מקום המגורים כדאי לאסוף אישורי תושבות. החברה בתיק לא הציגה אותם, ובית המשפט ציין שהדרך להוכיח את הזכאות עדיין פתוחה בפניה.
עצמאי שמשתמש ברכב שלו לעבודה נמצא בכללים אחרים, של ניכוי חלק מההוצאות. ההבדלים מפורטים במדריך על הוצאות רכב לעצמאי.